ביאור ראובן על בבא קמא ק׳

1 תוס' ד"ה אחוי. "הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף". והא דאמר ליה חזי דעלך קסמיכנא, משום שחפץ להודיעו האחריות שהוא נוטל עליו, ושמא ידייק טפי. ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו, משום דאי לא אמרו ליה חזי דעלך קסמיכנא אינו יודע בודאי שיסמוך עליו, וסבר שעוד יראה לאחרים. משום שאין דרך לסמוך על איש אחד, ולפיכך לא הוי ברי הזיקא ולא הוי גרמי, כי אם גרמא בנזקין דפטור. ור' חייא דשילם אע"ג שלא אמרו לו חזי, היינו משום דעבד לפנים משורת הדין. והמקשה שהקשה מטעמא דלא צריך לגמר, ולא הקשה מטעמא דלא התרו ביה, משום דאז עוד לא ידע הך טעמא. ובאמת אפשר לאמר דבאומן כר' חייא אין צורך להתרות משום דבודאי סומכים עליו, אבל הלשון "לעולם" לא משמע כן.

2 ד"ה טימא. "חייב כדי שידקדק בדין יפה". ותירוץ זה דחוק מאד, דלרב ששת דמוקי לה שטעה בשיקול הדעת, מה יעשה? הרי לבו אנסו. ועוד, למ"ד מקנסא לא ילפינן, מאי איכא למימר? והתירוץ השני נמי דחוק, דא"כ נתת דבריך לשיעורין? ולי נראה דכאן אין כלל היזק שאינו ניכר, כיון שכל עיקר ההיזק הוי משום הוראה דהוי הודעה, ואימתי הוי היזקו שאינו ניכר בשעה שהיה אפשר שהיזק יהיה היזק אע"פ ששום איש לא ידע מזה, כמו במטמא ומדמע ומנסך, שהיין יהיה אסור אפילו אם שום איש לא ידע מזה.

3 ד"ה טיהר. "דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו". והכי קאמר: פעמים מה שעשה עשוי ופעמים ישלם מביתו. ואפילו לרב ששת דמוקי לה בטעה בשיקול הדעת דאינו חוזר, היינו דוקא בממונא או בטימא את הטהור, אבל בטיהר את הטמא ליכא לאוקמי בלא עירבו עם פירותיו, דמשום שטעה בשיקול הדעת לא נטהר את הטמא רק על פי דבריו. וא"ת א"כ מה שייך בטיהר את הטמא מה שעשה עשוי, הרי לא משום דבריו אנו מטהרים את הפירות אלא משום ביטול ברוב, והוא הרי לא ביטל בדבריו? י"ל דמ"מ שייך לאמר מה שעשה עשוי, כיון דבלא דבריו היה טמא אפילו אם היה מערב בעל הבית את הטמא עם פירות מרובים, שהרי קנסינן ליה אם עירב במזיד, ומשום הוראת הדיין לא הוי מזיד ומטהרינן. והיינו דמקשי בתר הכי, הלא לר"מ אפילו בשוגג קנסינן היכא דעשה בידים, כמו בנפלו ונתפצעו, דהיינו שפצען בידים, כדפירש רש"י בגיטין, וה"נ הרי עירב בידים.

4 בא"ד "והיה לו לישאל עדיין לחכם אחר". כלומר, דלפני שהפסידו בידים היה לו להראות לחכם אחר, אבל בדינר לשולחני הרי לא הפסידו בידים, אלא שקיבל אותו ביפה ודרך בני אדם לפני שמקבלים איזו מטבע שמראים לשולחני אחד. ואם תאמר, היאך אפשר לאמר שהיה לו לשאול עדיין לחכם אחר, הרי ברייתא מפורשת היא "הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר? י"ל כדפירשו התוספות בעבודה זרה ז. "דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי". ומ"מ החילוק הזה נראה דחוק קצת. לפיכך נראה לחלק, דבהראה דינר לשולחני הרי לא עשה המראה שום מעשה, ולפיכך כל ההיזק בא ע"י השולחני, אבל כשאסר ר' טרפון את הפרה הרי ההיזק בא אף ע"י מעשה בעל הבית, שהשליכה לכלבים, וכיון שכן, לא בא כל ההיזק על ידי הוראת החכם, ולא הוי כי אם גרמא.

5 רש"י ד"ה נותן לו. "היציאה ולא שכר שלם". אבל קצת שכר נותן לו ומהו נותן לו? פירש רש"י בפ"ק דעבודה זרה ז.: סמנים ועצים ושכר פעולה כשכיר יום, ולא שכר שלם כמו שהתנה עמו". והטעם, משום דכל זה הוי בכלל חסרון, וכיון שהשבח הוא יתר על החסרון הזה הוי ליה זה נהנה וזה חסר, וחייב לכולי עלמא.

6 ד"ה ר' יהודה. "יתן שכרו". היינו שכרו כמו שכיר יום, וליכא למימר דכאן לר' יהודה נותן לו שכר שלם, שהרי אמר בפירוש, "ואגרא נמי כוליה לא ישקול".

7 תוס' ד"ה אומר. "או שמא סגי בתרי זימני". כלומר, דכשמתרין אותו פעם אחת אז הוא סבור דעליו לגדור פעם אחת ועל בעל הזרעים פעם אחת, דאין מחייבין אותו יותר מבעל הזרעים. אבל כשמתרין אותו שתי פעמים רצופין הרי רואה כי הוא מחויב בכל פעם. או אפשר דמצרפין הנך שתי פעמים עם הפעם הראשון שגדר הוא והוי חזקה בג' פעמים.

8 בא"ד "והא דאמר בפ' בתרא דע"א". עיין מה שפירשנו שם.

9 בא"ד "לא בטיל קמא קמא". כלומר, ולדידיה אפילו רבו הנוטפים על הזוחלים בהפסק, נמי מבטלים אותן, ופליג על רבינו תם. והא דאמר "אבל קשה", היינו אתרווייהו כמו לקמן דמקשה מן הלוקח ציר מעם הארץ.

10 בא"ד "התם החמירו חכמים בטומאה יותר" פירוש, משום שאנשים רגילים זה עם זה ואינם מבדילים בין עם הארץ לחבר לפיכך החמירו שם יותר. וכן מצינו בדמאי דאע"ג דרוב עמי הארץ מעשרים הם מ"מ הטילו על הלוקח ממנו לעשר, ולא אמרינן אזלינן בתר רובא.

11 בא"ד "דהתם צריך להרים". כלומר, דהא צריך להוציא אחת מהן ליתן לכהן, דהא ממונא דכהן לא בטיל ברוב, כדאמרינן בביצה דממונא לא בטיל, וכיון שכן, אי אפשר לאמר, דהוי כמו שאינה שם.

12 ד"ה אם השבח. "למה לא יהיה כאן הדין כמו בנוטע שלא ברשות". כלומר, דבנוטע שלא ברשות נמי אמר רב, דאם השבח יתר על ההוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח, ושם לא חשבינן לבעל הבית מה שהרשות עתיד להשבח על ידי נטיעה, כמו הכא שמנכין לבעל הצמר אף מה שראוי להשבח על ידי צביעה. והיינו משום דהכא הרי נתן לצבע בכדי לקבל שבח, שיודע שאם הצבע יעשה כתנאו יהיה שבח, והוי כמו שהתנה עמו כן, אבל גבי נוטע שלא ברשות הרי לא התנה בעל הבית עם הצובע שום תנאי.

13 בא"ד "דנעשה כאן כאילו כן התנה עמו". ולי נראה עוד לחלק, דגבי נוטע שלא ברשות הרי אנו עסוקין בשדה שאינו עומד לנטיעה, כדאמר בהדיא בבבא מציעא קא. וכיון שכן, סתמא אין שבח בנטיעה שדה כזה, ולמה יקבל בעל הבית שבח שלא היה ראוי מעולם לקבל? אבל כאן כשבעל הבית נתן את הצמר לצבע הרי נתן בכדי לקבל שבח, וכיון שכן, למה יפסיד בעל הבית את השבח שהיה ראוי לקבל באשר שצובע פשע ולא עשה מה שעליו היה לעשות?

14 בא"ד "כי איך יהיה השבח של צבע כעור יותר משבח של צבע גמור". כלומר, דלפירוש רש"י, דמפרש כאן כמו בנוטע שדה חבירו שלא ברשות, ניחא, שהרי אפשר להיות שאע"פ שדמי הכעור אינם עולים לדמי היפה, מ"מ שיהיו עולים על דמי הצמר והסממנים ויציאת הפועל, דהיינו שכרו כשכיר יום, אבל לפירוש הירושלמי לפי' ר"י, הרי לא קרי שבח יתר על יציאה אלא כשהצמר הצבוע מכוער הוא שוה יותר מעשרים וחמשה מנים, שהיה שוה אם היה צובע את הצמר יפה, והיאך אפשר שהמכוער יהיה שוה יותר מהיפה? ועוד קשה לפירוש ר"י הלשון בירושלמי, שהוא פותח בשאלה "מהו השבח יתר על היציאה", ומסיים, כגון אם היה צובע כדברי בעל הבית היה שוה כ"ה ועכשיו הוא שוה כ'. ולפירוש ר"י היינו הוצאה יתר על השבח, שהרי לא הושבח על ט"ו מנים כי אם ה' מנים.